מוות – מוקדם/מאוחר
תאונה/פציעה/פגיעה בכושר העבודה
האבחנה עד המהפכה התעשייתית היתה שהקרקע היא אמצעי הייצור העיקרי. במהפכה התעשייתית התחילו לתפוס בני אדם בצורה שונה, כאמצעי יצור, שעלול להפסיק את עבודתו מוקדם מהצפוי.
כל סיכון יש לבחון לפי הסתברותו ולפי עצמתו הכלכלית.
קו הגבול בין מוות מוקדם למאוחר הוא שבמוות מוקדם אדם נפטר, ויש עוד אנשים שתלויים בנפטר לפרנסתם. במקרה זה יש צורך להמיר את ההכנסה שהניב במקור אחר. מוות מאוחר – אדם מאריך חיים מעבר למקובל, הפסיק לייצר הכנסות משלו מעבודה, ויש לדאוג לו למקורות הכנסה שיממנו אותו. קו הגבול הוא שרירותי, ועובר בסביבת גילאי הפרישה.
המפתח לניבוי התמותה היא באמצעות טבלה, הקרויה "לוח חיים"/"לוח תמותה": הלוח נותן רשימה שיש בה גילאים ואת מספר השורדים באותו גיל. בישראל יש לוח תמותה אחד שהוא חלק מהחוק הישראלי, ומשמש את חוק הביטוח הלאומי לחישובים רבים.
הלוח נבנה על פי בדיקה אמפירית. ניתן לבנות לוח תמותה על פי שתי גישות קיצוניות:
1. לבחון לאורך זמן אוכלוסיה מסויימת בעולם, מנקודת זמן מסויימת, ולבדוק כמה שרדו. אלא שלוח כזה, אחרי 120 שנה, יספק תועלת מועטה, שכן בפרק זמן כזה חלים שינויים רבים (גילוי תרופות, מלחמות, אנטנות סלולריות, מגפות וכו').
2. אפשרות אחרת היא לבצע מחקר כזה ולעדכנו מדי שנה. למשל – בנקודת זמן מסויימת, באוכלוסייה מסויימת היו 60 אלף איש בני 20. כעבור שנה יש לבדוק כמה מהם שרדו, ולבנות בצורה משורשרת לוח תמותה שיתחיל בגיל 20 על קבוצת אוכלוסיה של מיליון איש.
לוח התמותה הישראלי כולל התייחסות למוות מפיגועים וכן למקרי תמותה בצבא, אך למקרי מוות מתאונות בלבד, ולא למקרי מוות מקרב.
אם נאמץ את הגישה הישנה של המהפכה התעשייתית, תפיסת עצמת הנזק במותו של אדם תהיה על פי שנות העבודה שהלכו לאיבוד.
הגרף הוא של גיל בציר ה-X והכנסה בציר ה-Y.
אם אדם היה צפוי לעבוד עד גיל 65, והפסיק לעבוד בגיל 30, אובד זרם ההכנסות בין הגילאים 30-65 על פי סיכויי ההתקדמות של האדם, השכלתו וכו'. הקרוב הפשוט ביותר:
נניח שאותו אדם מרוויח סכום קבוע X כל שנה, והאדם מת בגיל 30 כשהיה עובד עד גיל 65, אזי ההפסד הוא של 35X. מובן שאת הסכום הזה צריך להוון. אם שער הריבית הוא 0 אזי ההיוון יותר פשוט, ומדובר במכפלה נטו. נניח ששער הריבית הרלוונטי במשק הוא 3% - עצמת הנזק היא 20 פעם הכנסתו השנתית.
הכל תלוי בשער הריבית – כששערי הריבית במשק יותר גבוהים, השווי של הקיצבה הולך וקטן. ברגע שבנק ישראל מוריד את שערי הריבית במשק, זה מעלה את שווי החיים של האנשים.
בחישוב גס, סדרי הגודל הם כ-15-20 פעם ההכנסה השנתית במותו של מפרנס משפחה בגיל 30.
תאונה/פציעה/פגיעה בכושר העבודה
האבחנה עד המהפכה התעשייתית היתה שהקרקע היא אמצעי הייצור העיקרי. במהפכה התעשייתית התחילו לתפוס בני אדם בצורה שונה, כאמצעי יצור, שעלול להפסיק את עבודתו מוקדם מהצפוי.
כל סיכון יש לבחון לפי הסתברותו ולפי עצמתו הכלכלית.
קו הגבול בין מוות מוקדם למאוחר הוא שבמוות מוקדם אדם נפטר, ויש עוד אנשים שתלויים בנפטר לפרנסתם. במקרה זה יש צורך להמיר את ההכנסה שהניב במקור אחר. מוות מאוחר – אדם מאריך חיים מעבר למקובל, הפסיק לייצר הכנסות משלו מעבודה, ויש לדאוג לו למקורות הכנסה שיממנו אותו. קו הגבול הוא שרירותי, ועובר בסביבת גילאי הפרישה.
המפתח לניבוי התמותה היא באמצעות טבלה, הקרויה "לוח חיים"/"לוח תמותה": הלוח נותן רשימה שיש בה גילאים ואת מספר השורדים באותו גיל. בישראל יש לוח תמותה אחד שהוא חלק מהחוק הישראלי, ומשמש את חוק הביטוח הלאומי לחישובים רבים.
הלוח נבנה על פי בדיקה אמפירית. ניתן לבנות לוח תמותה על פי שתי גישות קיצוניות:
1. לבחון לאורך זמן אוכלוסיה מסויימת בעולם, מנקודת זמן מסויימת, ולבדוק כמה שרדו. אלא שלוח כזה, אחרי 120 שנה, יספק תועלת מועטה, שכן בפרק זמן כזה חלים שינויים רבים (גילוי תרופות, מלחמות, אנטנות סלולריות, מגפות וכו').
2. אפשרות אחרת היא לבצע מחקר כזה ולעדכנו מדי שנה. למשל – בנקודת זמן מסויימת, באוכלוסייה מסויימת היו 60 אלף איש בני 20. כעבור שנה יש לבדוק כמה מהם שרדו, ולבנות בצורה משורשרת לוח תמותה שיתחיל בגיל 20 על קבוצת אוכלוסיה של מיליון איש.
לוח התמותה הישראלי כולל התייחסות למוות מפיגועים וכן למקרי תמותה בצבא, אך למקרי מוות מתאונות בלבד, ולא למקרי מוות מקרב.
אם נאמץ את הגישה הישנה של המהפכה התעשייתית, תפיסת עצמת הנזק במותו של אדם תהיה על פי שנות העבודה שהלכו לאיבוד.
הגרף הוא של גיל בציר ה-X והכנסה בציר ה-Y.
אם אדם היה צפוי לעבוד עד גיל 65, והפסיק לעבוד בגיל 30, אובד זרם ההכנסות בין הגילאים 30-65 על פי סיכויי ההתקדמות של האדם, השכלתו וכו'. הקרוב הפשוט ביותר:
נניח שאותו אדם מרוויח סכום קבוע X כל שנה, והאדם מת בגיל 30 כשהיה עובד עד גיל 65, אזי ההפסד הוא של 35X. מובן שאת הסכום הזה צריך להוון. אם שער הריבית הוא 0 אזי ההיוון יותר פשוט, ומדובר במכפלה נטו. נניח ששער הריבית הרלוונטי במשק הוא 3% - עצמת הנזק היא 20 פעם הכנסתו השנתית.
הכל תלוי בשער הריבית – כששערי הריבית במשק יותר גבוהים, השווי של הקיצבה הולך וקטן. ברגע שבנק ישראל מוריד את שערי הריבית במשק, זה מעלה את שווי החיים של האנשים.
בחישוב גס, סדרי הגודל הם כ-15-20 פעם ההכנסה השנתית במותו של מפרנס משפחה בגיל 30.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה